החלטה בתיק בש"ם 8870/04

1.        זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל- אביב. תוכן גזר הדין נמסר למבקש ולמשיבה במעמד הצדדים ביום 15.8.04. אולם, לטענת המבקש, עותק מגזר הדין הומצא לו רק ביום 30.8.04 באמצעות דואר רגיל למשרדו. על כן, מרוץ הימים להגשת ערעור מתחיל רק ממועד ההמצאה ולפיכך לא חלף המועד להגשת הערעור. לטעמו, הכלל הוא כי ידיעה אינה מהווה המצאה, אלא רק המצאה בפועל. לחילופין מבקש הוא מבית המשפט להאריך את המועד המבוקש בשל טעות הנוגעת ליום ההמצאה והעולה כדי "טעם מיוחד". המבקש מוסיף כי נימוקי ערעורו טובים מאד וכמו כן סיכוי הצלחתו בערעור. לדבריו, הפרוצדורה אינה "מיטת סדום" וזכותו ליומו בבית המשפט הנה זכות חוקתית על חוקית. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, הטעמים עליהם מצביע המבקש אינם עולים כדי "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. במהלך מתן גזר הדין והקראתו ביום 15.8.04 נפלה טעות טכנית בהדפסת תקופת זמן עבודתו של המבקש אצל המשיבה, הטעות תוקנה מיידית בכתב ידה של אב"ד ועותק מגזר הדין נמסר באותו מעמד לבאי כוח הצדדים, תוך שנאמר באותו מעמד כי במועד מוקדם וקרוב יועבר שוב לצדדים עותק נוסף של גזר הדין שיהיה מודפס כדבעי. גזר הדין המתוקן הגיע למשרדי בא -כוח המשיבה ביום 18.8.04 וחזקה כי הגיע לידי בא כוח המערער באותו מועד או בסמוך לכך. עוד נטען כי טענתו של המבקש כי יש לחשב את מניין הימים להגשת ערעור מיום ההמצאה אין לה על מה לסמוך ולהישען. המבקש קיבל את הכרעת הדין מספר חודשים קודם לגזר הדין ואם גמלה אצלו החלטה לתקוף את הרשעתו בהכרעת הדין היה עליו לעשות כן מייד או בסמוך למועד מתן גזר הדין. יש לתת את מלוא המשקל לעקרון של סופיות הדיון ולזכותו של בעל דין בחלוף זמן הערעור, לראות את מסכת ההתדיינויות שלה היה צד כנחלת עבר. עוד נטען כי אין למבקש סיכוי להצליח בערעור.

2.        לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. חוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח - 1978 (להלן: חוק הרשויות המקומיות) בסעיף 24 (א) קובע כי הערעור צריך להיות מוגש לבית המשפט העליון "לא יאוחר מהיום השלושים לאחר שניתן פסק הדין, אם ניתן בפני המערער, או לאחר שהומצא לו העתק ממנו, אם ניתן שלא בפניו". סעיף 24 (ו) קובע כי לעניין הערעור, הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק הדין.

3.        נקודת המוצא הינה כי נוכח הדמיון שבין הליכים פליליים והליכים משמעתיים, מתעורר הצורך ליתן משקל ראוי לפגיעה בזכויות היסוד של הפרט שהורשע והנזק הטמון בהרשעתו (השוו ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 355) הבא לידי ביטוי, בין היתר, בהקלה עם נאשם שהורשע המבקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור על הרשעתו (השוו בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1) ולהחמיר עם הצד שכנגד (ראו ב"ש 384/81 מדינת ישראל נ' מאיר בן ציון, פ"ד לה(4) 727).  פועל יוצא אפשרי של גישה פרשנית מעין זו הוא כי שעה שמדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על בית הדין המשמעתי, ניתן יהיה להסתפק בטעם שהוא פחות מן הטעם המיוחד הנוהג בהליכים אזרחיים, אך גבוה מן הרף הנוהג בהליכים פליליים ממש בהם כלל אין צורך ב"טעם מיוחד" (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982). אולם, גם בשים לב לנקודת מוצא זו, יש לבסס קיומו של טעם מספיק להארכת המועד.

4.        טענתו העיקרית של בא כוח המבקש הינה כי ידיעה אינה מהווה המצאה, אלא רק המצאה בפועל ומשכך מרוץ הזמן מתחיל במועד ההמצאה בפועל. לחילופין טען כי טעות בידו הנוגעת למועד ההמצאה. לא מצאתי ממש בטענות אלו בנסיבות העניין. כאשר הוכח כי בעל דין ידע על ההחלטה של בית המשפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת העדר המצאה או טענת טעות בדבר יום ההמצאה (וראה: בר"ם 1299/02  תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית ואח' (לא פורסם), רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח' (לא פורסם), רע"א 7724/04 לריסה גולקו נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם)). מועד 30 הימים בו היה על המבקש להגיש את ערעורו החל ביום 15.8.2004, הוא המועד בו הוקרא למבקש ובא כוחו גזר הדין. במועד זה ידע המבקש על פסק דינו של בית הדין, ואף נמסר לו עותק שלו בכתב יד.  מכאן, שמניין הימים להגשת ערעור התחיל כבר במועד "הידיעה". את הערעור היה צריך להגיש עד ליום 15.9.2004. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 29.9.04. מכאן, שהלכה למעשה המדובר באיחור של 14 ימים ויש לתת את המשקל הראוי, בנסיבות העניין, לעקרון סופיות הדיון ולזכותו של בעל דין כי בחלוף הזמן להגשת הערעור לא יוטרד עוד. אשר לטענתו החלופית של בא כוח המבקש בדבר טעותו, הרי שלא מצאתי בה די בנסיבות המקרה. טעות שיש בה כדי להאריך את המועד צריך שתהא טעות סבירה. הסתמכות על טעות סופר בפסק דין - כמו על הפרש שבין פסק דין בכתב יד (שנמסר לו) ופסק דין מודפס (שנשלח אליו) - כמשנה את מועד ההמצאה של פסק הדין עצמו, נראית בעיני כבלתי סבירה, ומכל מקום כלא מצדיקה את הארכת המועד, בייחוד נוכח הזמן שחלף ממועד זה שרשאי היה המשיב להניח בגינו כי לא יוגש ערעור.

5.        שילוב שיקולים אלו הוביל אותי למסקנה כי בנסיבות המקרה, אין להיעתר, לבקשה להארכת המועד. התוצאה היא, כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז בחשוון תשס"ה (11.11.2004).

                                                יגאל מרזל

                                                ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: